מהו כאב?

כאב פיזי מתואר כחוויה חושית ורגשית בלתי נעימה שנובעת מפגיעה ממשית או אפשרית ברקמה. הכאב הנפשי לא שונה בהרבה מההגדרה הזו – גם הוא נגרם מאיום או נזק למשהו שקשור אלינו. יכאב לנו אם נחווה אובדן ממשי או אפשרות לאובדן של דבר מה היקר לנו, אם נחווה פגיעה בדימוי העצמי שלנו או אפילו ברכוש שחשוב לנו.

החיים מטבעם מזמנים לנו שוב ושוב חוויות שכאלה, הדבר אינו בשליטתנו. קשרים משתנים, אנשים עוזבים מרצונם או שלא מרצונם ומדי פעם תהיה פגיעה בדימוי העצמי שלנו. גם הרכוש שיש לנו יכול להילקח מאיתנו על ידי אדם אחר או נסיבות שונות. אנחנו מזדקנים, עוד לפני זה אפשר שנהיה חולים במחלות שונות ונפגע בתאונות קלות או קשות ולבסוף, מובטח לנו שאנו וכל קרובינו נפגוש את המוות. כל אלה יגרמו לנו כאב, גם בחוויה הממשית שלהם וגם בעצם המחשבה על האפשרות שיקרו.

התגובה להיבטים אלה של החיים תעורר כאב. כשהוא יופיע, יהיה זה הרגש הנקי, המחובר להתוודעות לקיומם של הנ"ל בחיים.

אנחנו לא יכולים לחיות את החיים ללא כאב – זה לא בידינו.

לכאב יש תפקיד בחיינו – הוא מאותת לנו שמשהו אינו כשורה. יש כמובן מצבים שבהם אין לנו אפשרות לעשות דבר אולם במרבית המצבים בהם נרגיש כאב, יש מה לעשות לגבי מה שגורם לו. אך כדי להגיע למצב של עשייה, תחילה עלינו להפנות את הקשב לכאב, להבין שהוא שם ולקבל אותו, לקבל את עובדת קיומו. לקבל לא במובן של הסכמה או השלמה פאסיבית, אלא במובן של נכונות להביט בו מקרוב, בלי להסיט מבט. רק התוודעות כזאת תאפשר החלטות שיפחיתו את הכאב. פרדוכס – נדרש להרגיש את הכאב כדי לפתוח פתח לשינוי שיוביל להפחתתו.

מהו סבל?

הנוסחה המתארת את הסבל היא זאת:

סבל = כאב + אי קבלה של הכאב.

האי קבלה באה לידי ביטוי בכמה דרכים – הכחשה של הכאב, הימנעות מהכאב ודיכוי שלו.

סבל נובע מההתנגדות שלנו לחווית הכאב. אנחנו לא רוצים להרגיש אותו ולעתים מוכנים לשלם מחיר כבד כדי להבטיח זאת.

כדי לא להרגיש כאב, אנו מסגלים לעצמם לא פעם סגנון חשיבתי של הימנעות ממחשבות מכאיבות. ככל שאנו ממשיכים בדפוס כזה, ההימנעות מהמחשבות הופכת להכחשה, אשר מרחיקה מהמודעות את הכאב של עצמנו ושל אחרים, אנחנו מפסיקים לראות אותו והופכים לאטומים מבפנים וגם כלפי חוץ. בכך כמובן אין פתרון לכאב, אלא השימור שלו. הפתרון לכאב יחייב להכיר בו ולחפש דרכים לפתור את מה שגורם לו.

דרכים נוספות לייצר סבל –

שקרים עצמיים – כמו למשל להגיד לעצמכם "לא אכפת לי, זה לא מפריע לי" כשבעצם מאוד אכפת וגם מאוד מפריע;

להתבצר בעמדת הקורבן – "למה אני?" ובכך להתמקד בכמה רע אתם מרגישים במקום במה ניתן לעשות לגבי המצב. אפשר גם להתמסר לכעס צדקני – "זה לא בסדר!" במקום להתמקד במציאות ובמה שיש לעשות. העמדה הקורבנית מתאפיינת בהתעסקות באחר (שלרוב אינו מעוניין להשתנות ואף לא מודע למחשבות הרבות שמושקעות בו), במקום בעצמכם ובכך מסירת השליטה על חייכם למישהו שהוא לא אתם.

דאגנות כרונית – שמעבירה את המיקוד מההווה אל העתיד הלא ידוע, אך בהכרח מפחיד ומדכא. לכאורה אתם עסוקים במחשבות על דברים קונקרטיים שעלולים לקרות, אך לא נעשה שום דבר בכאן ועכשיו כדי לתרום במשהו לשיפור המצב שקיים כרגע. ההתעסקות בעתיד ההיפותטי אולי נותנת הרגשה שאכפת לנו ממה שקורה, אבל בו בזמן שאנחנו עסוקים במחשבות האלה על משהו שלא קיים, אנחנו לא ערים או מטפלים במה שכן קיים כבר ודורש את התייחסותנו.

ויש עוד.

 

הבחנה בין כאב לסבל

התרשים הבא מדגים את העקרון הזה:

כמו שניתן להבין מהנוסחה כך גם התרשים, המתבסס על מודל ה-DBT (Dialectical Behavior Therapy), פרי עבודה של Marsha Linehan , מראה שנוכחות של סבל הופכת את החוויה לחזקה וקשה יותר – ברגע שהסבל מופיע, אנחנו כבר לא מתמודדים רק עם הכאב אלא עם סבך של ניסיונות להלחם בו ולברוח ממנו שהסבל כולל בתוכו והבעיות הנובעות מהמאבק והניסיון לא להרגיש את הכאב עצמו.

מה באפשרותנו לשנות

לא נוכל לשנות את עובדת החיים שלעתים יופיע כאב. נוכל לשנות את ההתייחסות שלנו אליו, כשהוא מופיע. למרות שלכאורה המאמצים הרבים שאנחנו משקיעים בסילוק הכאב הם דבר טבעי ומתבקש, יש הבדל בין סילוק של כאב שמתרחש מחוץ לעורנו לבין כאב שמתרחש בתוך עורנו, כמאמר Steven Hayes,  שעומד מאחורי גישה טיפולית הקרויה ACT או Acceptance and Commitment Therapy.

בעוד שיעיל מאוד לברוח ולהתרחק מכאב שבא מבחוץ, כמו מכונית שמתקרבת אלינו במהירות או מערכת יחסים פוגענית ורעילה, מתברר שלא יעיל להשתיק ולברוח ממה שאנחנו מרגישים, חשים בחושינו, חושבים או זוכרים. למעשה, קיימות ראיות למכביר שניסיונות כאלה רק מגבירים את עוצמת הדבר שממנו רצינו לברוח מלכתחילה (Wegner, 1989) ואף התברר שאותו הדבר שממנו כל כך התאמצנו לברוח, ימצא את דרכו חזרה אל תודעתנו. ככל שננסה לא לחשוב על משהו, כך נוכחותו בעולמנו הפנימי תהיה חזקה ועמוקה יותר. ככל שננסה לדכא רגש כזה או אחר כך עוצמתו גוברת ורגע ההצפה וההתפרצות בוא יבוא.

כך שמה שאנחנו יכולים לנסות לשנות הוא טיב מערכת היחסים שלנו עם הכאב בחיינו. ללמוד לכבד אותו, להקשיב לו ולעשות את מה שמתבקש לגביו ישירות ולא לברוח ממנו לבעיות המשניות שהן תוצר הבריחה ולא בהכרח נובעים מהכאב עצמו.

הגישה המוצעת היא להסכים לחוות את מה שקורה, במלוא חושנו ולאחר מכן, ההמלצה היא לא לדוש ולשהות עם הדברים אלא דווקא להמשיך הלאה, לחוויה הנוכחית הבאה. קל לומר, קשה לעשות 🙂

באתר נתייחס ל"איך" באופנים רבים, בהתאם לבעיות השונות שיתוארו. אך עד אז, נסו לבדוק עם עצמכם את האפשרות להרגיש את הרגשות שלכם, להיות ערים למחשבות שלכם ולזכור את הזיכרונות שלכם בלי לברוח. לתת לדברים להיות, תוך שאתם מחבקים אותם, מפנים להם מקום בתוככם ואחרי מפגש והתייחסות, מרשים לעצמכם לחזור לכאן ועכשיו של חייכם. לחבק את החוויה לכמה רגעים ולשחרר מהחיבור, להחזיק לרגע ולתת לה ללכת. למצוא את האיזון בין התעסקות מוגזמת לבין בריחה והתכחשות.